מבט ראשון: סרט גברי על גבריות במשבר
כשצופים ב־A Serious Man של האחים כהן, נדמה בתחילה שמדובר בסיפור גברי טהור. מרכז הבמה שמור ללארי גופניק, מרצה לפיזיקה במכללה בפרברים יהודיים של שנות השישים, שמנסה להבין למה חייו מתפרקים לנגד עיניו. אשתו רוצה גט, בנו מעשן חשיש ומאזין בסתר לשיעורים לבר מצווה, אחיו מובטל וחסר בית, והעבודה מתנדנדת על חוט דק. זהו סיפור על גבר שמבקש להבין את המשמעות של עונשו, על גבר שדורש הסבר מהיקום. אבל דווקא מתוך העולם הגברי הדחוס הזה נולדת קריאה פמיניסטית עמוקה. ההיעדר הנשי בסרט איננו מקרה, אלא מנגנון שקט אך עוצמתי שמאפשר לאחים כהן להאיר את מבנה הכוח הפטריארכלי שבו הם עצמם גדלו ויוצרים.
נשים כצללים: מי מדברת כאן בעצם?
במבט שטחי אפשר לחשוב שהנשים ב־A Serious Man הן דמויות משנה חסרות משמעות. ג’ודית, אשתו של לארי, מופיעה בעיקר כדי להודיע לו שהיא עוזבת אותו למען גבר אחר, סיי אייבלמן, אותו היא מכנה “אדם רציני”. שכנתו של לארי, סירי ברונסון, מתוארת כמפתה מסתורית, כמעט כישות מיתולוגית, שמעשנת עירומה בגינה. גם תלמידתו שמואשמת ברמאות, או המזכירה של הרב, נוכחות בקצרה בלבד. אך דווקא הקיצור הזה חושף את עוצמתו של מבט גברי שמוחק נשים או מקפיא אותן בתפקידי משנה נצחיים: האישה שבוגדת, השכנה שמפתה, האמא הלא מובנת.
הנשים בסרט אינן בשר ודם אלא השתקפות של הפחדים והפנטזיות של לארי. הן מופיעות מתוך תודעתו, לא מתוך קיומן העצמאי. כהן ואחיו בוחרים להעמיד אותנו בדיוק במקום הזה: בתוך הראש של גבר שלא מסוגל לראות אישה כאדם שלם. זהו מבט ביקורתי, כמעט אכזרי, על עיוורון גברי שמתחזה לרוחניות.
הפטריארכיה כקומדיה של טעויות
העולם של לארי הוא עולם שבו גברים מדברים עם גברים על אלוהים, על משמעות, על “לעשות את הדבר הנכון”. הרבנים, השכנים, עורכי הדין, המורים והבנים – כולם גברים שמדברים בשפה של סמכות, של חוקים ושל אמת אחת. בתוך המבוך הזה, הנשים נדחקות לשוליים משום שהן אינן חלק מהמשחק. ג’ודית, למשל, אינה זוכה להסביר את עצמה. אין סצנה אחת שבה נשמע את מחשבותיה או רגשותיה. היא לא מעניינת את הסיפור, משום שהסיפור עצמו הוא מכונה גברית שמייצרת משמעות גברית.
אבל כאשר מביטים מקרוב, הפטריארכיה הזו מתגלה כקומדיה. כל אותם “גברים רציניים” – הרבנים, עורכי הדין, המאהבים – אינם באמת מבינים דבר. הם מדברים גבוהה גבוהה, אך כולם מגוחכים, אבודים, לכודים באותה מערכת חוקים שרוקנה את עצמה ממשמעות. בכך האחים כהן הופכים את הפטריארכיה לבדיחה עצובה: מערכת שמתחזה ליציבה אך מתפוררת מבפנים.
האל כגבר, או איך נראית שתיקתו של אלוהים
אחד הקולות החזקים ביותר בסרט הוא דווקא זה שאיננו נשמע. האל, שאליו פונה לארי שוב ושוב, נותר אילם. הוא אינו מדבר, אינו מסביר, אינו מצדיק את עצמו. השתיקה האלוהית הזו, שמתוארת לעיתים קרובות כחוויית הגבר היהודי האינטלקטואל, נושאת גם משמעות מגדרית. זוהי שתיקתו של גבר אל מול מערכת שהוא עצמו בנה ואינה עונה לו.
אבל אם נהפוך את המבט, נבין שהשתיקה הזאת דומה לשתיקה הנשית הכפויה. הנשים בסרט שותקות בדיוק כפי שאלוהים שותק. אולי משום שגם הן, כמוהו, אינן מחויבות להסביר לגברים את מעשיהן. אולי משום שהן פשוט לא חייבות להם תשובה. ברגע זה משתנה מוקד הכוח: הדממה הנשית הופכת לאקט של התנגדות, של היעדר שמסרב להעניק לגבר את המשמעות שהוא מבקש.
מבט נשי על אובדן השליטה
כאישה הצופה בסרט, קשה שלא לחוש אי נוחות אל מול הדמות של לארי. הוא קורבן, כן, אך גם מגלם את פריבילגיית הקורבן הגברי – הזכות להתלונן על חוסר הצדק בזמן שכל העולם ממשיך לתפקד סביבו. אין דבר מרענן כמו לראות את היקום מסרב לשתף איתו פעולה. כשסירי מזמינה אותו לשאכטה משותפת ולחוויה מינית, נדמה לרגע שהוא עומד למצוא נחמה, אך הסצנה הזו נראית כמעט חלומית, כאילו היא מתרחשת רק בדמיונו. האישה היא שוב שער לבריחה, לא פתרון ממשי.
הפמיניזם של הסרט, אם כן, אינו מתבטא בנוכחות נשית חזקה אלא בהבנה מרה: הגבריות המתפוררת אינה יכולה להחזיק מעמד בלי להמציא סביבה נשית מדומיינת. האחים כהן לא מציעים תיקון, הם רק מניחים לנו להביט בהתפוררות הזו ולצחוק, כי זה כל מה שנותר.
אל מי שייך הסיפור?
בסופו של דבר, A Serious Man הוא סרט על סיפוריות – על מי שכותב את הסיפור, מי זוכה לדבר ומי נאלם בתוכו. הפמיניזם שלי כסופרת, כצופה וכאישה יהודייה, מוצא בו לא תשובה אלא מראה: כך נראה עולם שבו רק גברים כותבים את ההיסטוריה. זהו עולם של שאלות בלי תשובות, של גיבורים שמתפללים לשמיים סגורים, של שתיקות שמסתירות כאב נשי עתיק.
ובכל זאת, דווקא מתוך החסר נולדת הביקורת. הנשים שבסרט, גם כשהן דמויות רפאים, משמשות ככוח שמניע את העלילה. ג’ודית, סירי, המזכירה, הבת – כולן יוצרות תנועה. הן הכוח שמסובב את גלגלי הסיפור, גם אם הגברים אינם מסוגלים לראות זאת. במובן הזה, האחים כהן הצליחו, אולי בלי כוונה, לכתוב סרט פמיניסטי דווקא דרך מחיקת הנשים. הם הניחו לנו להבין מה קורה כשאין להן קול, וכמה העולם מאבד מכוחו כשהוא מושתק חצי ממנו.
אחרית דבר: שתיקה כמרד
כשמסתיימת הצפייה, קשה שלא לחשוב על האפשרות שנשים בסרט הזה – וגם מחוצה לו – בוחרות בשתיקה לא כחולשה אלא כדרך לשרוד. בעולם שמדבר בשפה גברית בלבד, אולי הדרך היחידה להחזיר לעצמן כוח היא פשוט לא לדבר. לא להסביר, לא להתנצל, לא להעניק לגברים את ההקשר שהם מבקשים.
A Serious Man אינו סרט על נשים, אך הוא סרט על מה שקורה כשהעולם מנסה להתקיים בלעדיהן. זהו משל מריר על גבריות שמדברת עם עצמה עד תום, עד שהיא שומעת רק את הדהוד קולה שלה. בעיני, זה גם סרט על רגע של תקווה: כי אחרי ששתיקת הגברים מתמלאת ברעם, אולי סוף סוף יישמע קול אחר.
