ורליקובסקי הוא אחד הבמאים הפולנים הנודעים ביותר בעולם, ובדיוק בגלל זה הראיון הזה כל כך מרתק: הוא חושף אדם שיצירתו עוסקת אובססיבית בפולניות, אבל שעל מנת להגיע אליה הוא נאלץ לברוח ממנה תחילה. גרושצ'ינסקי, שהוא גם הדרמטורג הקבוע של ורליקובסקי, מכיר את איש שיחו היטב, ומתוך הקרבה הזאת נוצרת שיחה שאינה מנומסת ולא מרוחקת, אלא שיחה בין שני אנשים שחושבים יחד בקול.
הכלי שמאפשר את הבריחה
נקודת הכניסה לשיחה היא קוטזי, שאת ספריו עיבד ורליקובסקי לשלוש יצירות תיאטרון שונות. מה שמשך אותו אל הסופר הדרום אפריקאי הוא לא רק התוכן אלא הצורה: הרצאות. קוסטלו, האלטר אגו הספרותי של קוטזי, מדברת בהרצאות שהן מונולוגים ישירים ובלתי ממוסגרים. ורליקובסקי ראה בכך תרופה לכל מה שמרגיז אותו בתיאטרון: העקיפין, הריטואל, המוסכמות הבלתי נדחות שמאפשרות לקהל לשבת בנוח ולא להיפגש באמת עם מה שמוצג לפניו. ההרצאה חותכת ישירות אל הקהל, מציעה אבחון של מצב משותף, ומאלצת מפגש ישיר עם הרעיון, מבלי שאפשר להתחבא מאחורי נוחות האסתטיקה התיאטרלית.
אבל יש כאן גם דבר אחר שמושך אותו בקוסטלו: הרשות לדבר בצורה שגובלת בסקנדל. ורליקובסקי מכנה זאת "אחריות חסרת אחריות", כלומר היכולת לאמור דברים קיצוניים ומטרידים בהסתמך על כך שהם מושמים בפה של דמות. הרצאתה של קוסטלו על השואה החיה, שבה היא משווה את תעשיית בשר הבקר לרצח עם, היא הדוגמה המובהקת: הסקנדל עצמו הוא הנקודה. קוטזי, דרך קוסטלו, מאפשר לעצמו ולקוראיו להישאר עם השאלה הבלתי נסבלת, מבלי לרוץ אל הנחמה של תשובה. ורליקובסקי רואה בזה דגם לתיאטרון שהוא רוצה לעשות.
מי שנולד מתחת לקו המשווה רואה אחרת
הנושא שמגיע לשיאו באמצע הראיון הוא הבחנה שורליקובסקי מציע בין חיים מעל ומתחת לקו המשווה. מי שחי שם, בדרום אפריקה, באוסטרליה, בכל מקום מחוץ לאירופה, הוא לדעתו פשוט אדם. מי שחי מעל הקו הוא תמיד תחילה פולני, גרמני, רוסי. הלאומיות מקדימה את האנושות, ומכתיבה את הדרך שבה רואים את העולם עוד לפני שיש הזדמנות לשאול שאלות אמיתיות.
זו לא רק הפשטה תיאורטית עבורו. קוטזי, שברח מדרום אפריקה לאירופה ומאירופה לאוסטרליה ונותר תמיד זר בכל מקום שבחר, מגלם בדיוק את האידיאל הזה. ממקום הזרות הוא יכול לראות את הכול בלי הצביעות שהשתייכות כופה. הוא לא צריך לרצות, לא צריך להתגונן מפני ביקורת, לא צריך לשמר מיתוס לאומי שיפגע מישהו מעמיתיו. ורליקובסקי רואה בכך לא נחיתות אלא יתרון עצום: ממרחק הגלות, מהמקום של מי שאינו שייך לשום מקום לגמרי, אפשר לדבר על האנושות בצורה נקייה ומדויקת יותר מכל מי שנמצא בתוך המסגרת ומגן עליה.
הוא מוסיף שמיתולוגיית הגיאוגרפיה של קוטזי ושלו דומות: שניהם "ממוקדי מקום וממונעי מקום." שניהם כותבים, או מייצרים, מתוך תחושה שהמקום שאתה נמצא בו אינו המקום שאתה שייך לו, וחוסר השייכות הזה הוא לא רק כואב אלא גם פורה.
הפולני שלא רוצה להיות חופשי
כאן מגיע הרגע הנוקב ביותר בראיון. ורליקובסקי אומר ישירות שלדעתו הפולנים, כאומה, לא רוצים חירות, כי חירות מחייבת אחריות. קל יותר לחפש את האשמה בגורמים חיצוניים, בהיסטוריה שנעשתה לך, בעוולות שסבלת, מאשר לקחת בעלות על מצבך. וכאשר פולנים בודדים מצליחים לכבוש את החירות הזאת, לעיתים קרובות הם עושים זאת במחיר ניתוק מהשפה ומהזהות הקולקטיבית. הם משחררים את עצמם כאינדיבידואלים ומאבדים את השייכות לקהילה.
ורליקובסקי מוצא את עצמו ממוקם במדויק בנקודת המתח הזאת. הוא הבמאי הפולני שמוצג בפסטיבל אביניון, שעובד עם בתי אופרה בפריז ובמינכן, שמוכר ואהוב באירופה, לרוב יותר ממה שמוכר בפולין השמרנית. יצירתו עוסקת בנושאים הפולניים הכבדים ביותר, שואה, אשמה קולקטיבית, קשרים בין פולנים ויהודים, הדרת מיעוטים ומי שאינו נורמטיבי, אך היא פונה לקהל שחוצה גבולות לאומיים בדיוק משום שהיא מסרבת לתת לנושאים האלה להישאר פולניים בלבד, ומסרבת להשתמש בהם לבניית זהות לאומית מוגנת.
רשימת הבורחים הגדולים
ורליקובסקי בונה בראיון רשימה שחושפת הרבה על האופן שבו הוא חושב על עצמו ועל מקומו בתרבות הפולנית: קפשינסקי, גומברוביץ', הנה קרל. כולם פולנים שנסעו לכל מקום כדי לכתוב על הכל. גומברוביץ' נסע לארגנטינה ולמד שם מה זאת פולניות. קפשינסקי נסע לאפריקה ולמד שם מה זאת היסטוריה. קרל נסעה בין יבשות ולמדה שם מה זאת זהות יהודית. בכולם פועל אותו מנגנון: יציאה שהיא תנאי לראייה. לא בריחה מפולין, אלא בריחה כדי לראות את פולין.
קוטזי שייך לרשימה הזאת, גם אם הוא לא פולני. מה שמאחד אותו עם הבורחים הגדולים הוא שהזרות שלו אינה חולשה שהוא מתגבר עליה, אלא הכלי היצירתי המרכזי שלו. הוא כותב מתוך חוסר השייכות, ובדיוק בגלל זה הוא מגיע אל האוניברסלי, לאותם מקומות שהמסגרת הלאומית חוסמת.
גבולות המדיום
הראיון מסתיים בדרך שמכילה אירוניה עמוקה. ורליקובסקי אומר שהיה מעדיף שקוטזי לא יכתוב מחזאות, כי הספרות נותנת חירות שהתיאטרון מחסיר ממנה בהכרח. הספרות יכולה להשאיר פתוח את מה שהיא רוצה. התיאטרון חייב לבחור, לקבע, להחליט. כשמעבדים טקסט לבמה, צריך לסגור מה שהספרות משאירה פתוח, לכלוא מה שהיא משחררת, לתת גוף לדמות שהכוח שלה נמצא בהיותה דמות בלבד ולא אדם של בשר ודם.
ועם זאת, ורליקובסקי ממשיך לעשות בדיוק את זה שוב ושוב. הוא ממשיך לקחת ספרות שאינה ניתנת לתיאטרון ולהפוך אותה לתיאטרון. כי משהו בפגישה הבלתי אפשרית הזאת בין הספרות האינסופית לתיאטרון הסופי הוא שמייצר את המתח שהוא חי בשבילו. הוא לא בורח מהתיאטרון לספרות, כמו שקוטזי לא באמת בורח מדרום אפריקה. הוא נמצא תמיד בתנועה שבין שני הקטבים, ובדיוק שם, בין לבין, הוא מוצא את מקומו.
מקור
Gruszczyński, P. (2012). Life Below the Equator: An interview with Krzysztof Warlikowski.
