כשהשוליים נכנסים לכיתה, ומה קורה כשהם מקבלים פרס
כשסטודנט למשפטים באוניברסיטת פלורידה טען בעבודת הסיום שלו כי ארצות הברית הוקמה כמדינה לבנה וכי החוקה מעניקה כלים לשמר את זהותה הדמוגרפית, רבים זעו באי נוחות. אולם הזעזוע האמיתי לא הגיע מהתוכן של הדברים אלא מהתגובה להם. העבודה, שטענה בין השאר לביטול תיקונים חוקתיים שמעניקים זכויות שוות לכל אזרח באשר הוא, זיכתה את כותבה בפרס על ההישג הגבוה ביותר בסמינר על אוריגינליזם משפטי. השילוב בין תוכן קיצוני להכרה אקדמית העלה שאלות עמוקות על מה שמוגדר כמצוינות במוסדות להשכלה גבוהה.
העבודה, שהוגשה כחלק מתהליך כתיבת סמינריון בקורס על אוריגינליזם משפטי, נבחנה על פי קריטריונים של עומק מחקרי, בהירות טיעונית ושימוש נכון בכלים מתודולוגיים. על פניו מדובר בפרמטרים אובייקטיביים. אבל כאשר רעיון כה קיצוני מצליח לעבור את המסננת האקדמית ואף להצטיין בה, קשה שלא לתהות אם המסגרת המקצועית הפכה למקלט לרעיונות מסוכנים בלבוש אינטלקטואלי. האם אקדמיה חופשית מחויבת לשפוט תוכן אך ורק לפי איכותו הטכנית או שיש גם ערכים שלא ניתן לנתק מהם את ההקשר?
העבודה לא רק מציעה פרשנות שנויה במחלוקת לחוקה. היא עושה שימוש בעקרונות משפטיים כדי לתקף השקפה אתנונציונליסטית שמערערת על עצם קיומם של מיעוטים במדינה. כותב העבודה מצייר תרחיש אפוקליפטי של "השתלטות דמוגרפית" ומציג את בתי המשפט כפלטפורמה להצלת "הרוב הלבן". זו אינה רק טענה משפטית רדיקלית. זהו נרטיב פוליטי עטוף במילים מסודרות ובמראית עין של מחקר.
מרגע שהעבודה הזו זכתה בפרס נוצר סדק משמעותי בין חופש הביטוי לבין האחריות המוסדית. לא ברור אם כל מי שעסק בבחינת העבודה היה מודע להשלכות העמוקות של התכנים. ייתכן שהניסוח המלומד והמחקר המקיף גרמו לשופטים לראות רעיון חריג כתרגיל אקדמי לגיטימי. אך בחיים האמיתיים, כפי שיתברר בהמשך, תרגילים כאלה אינם נותרים על הדף. הם נושאים איתם הדים מחוץ לכיתה.
היכן עובר הקו בין שיקול דעת פדגוגי ועיוורון מוסרי
הסערה סביב הפרס לא כוונה רק אל הסטודנט אלא גם אל מי שבחר להעניק לו את ההוקרה. את הסמינר הוביל שופט פדרלי מכהן, מינוי של ממשל טראמפ, אדם שקיבל שבחים משני צדי המפה הפוליטית. לטענת גורמים באקדמיה, הוא פעל לפי כללי ההוראה המקובלים ולא היה מודע לדעות האישיות של הסטודנט או להיסטוריה שלו בקמפוס. העבודה נבחנה, כך נאמר, לפי טיבה הפנימי בלבד ולא לפי השלכותיה הציבוריות. בכך טמונה אחת מהשאלות הקשות ביותר שמערכת החינוך הגבוהה נאלצת להתמודד איתן.
האם מוסד אקדמי יכול להרשות לעצמו לעצום עין לנוכח טקסטים שמעוררים פחד, ניכור וזעם בקרב סטודנטים אחרים בשם חופש הביטוי והנייטרליות המוסדית? או שמא דווקא בנקודה הזו יש מקום להתערבות, להצבת גבולות? הפקולטה למשפטים הגיבה בקור רוח. הדיקאנית הזמנית הגנה על ההחלטה בנאומים ובמכתבים לסטודנטים. היא טענה כי גריעת הפרס תגזור כליה על עקרונות יסוד כמו עצמאות אקדמית, ותיצור תקדים מסוכן שבו עמדות לא פופולריות ייתקלו בענישה מוסדית. במילים אחרות, הצדק האקדמי צריך לעמוד גם במבחן הרגש.
אבל ייתכן שגם בתוך שמירה על עקרונות חופש הביטוי, ניתן לשאול מהי מידת האחריות של מורה, במיוחד כשמדובר בשופט פעיל. האם הענקת ציון גבוהה לעמדה קיצונית היא בגדר ניתוח קר או שהיא מעניקה, גם אם לא במודע, חותמת כשרות מוסרית? השאלות הללו מרחפות מעל ראשם של מרצים ומוסדות בכל העולם, אך כאשר מקרה קונקרטי פורץ לתודעה הציבורית, השאלות הופכות למוקד של עימות. עימות שלא נוגע רק לפדגוגיה אלא לתרבות כולה.
השופט עצמו לא הגיב פומבית, אך תומכיו טוענים כי הותקף שלא בצדק. עם זאת, עצם הימנעותו מתגובה רק מוסיפה עוד שכבת עמימות לפרשה. האם זו שתיקה שמכבדת את ההליך האקדמי או שתיקה שמשאירה את הציבור בלי תשובות במקום שבו יש דרישה ברורה להבהרה מוסרית?
מה קורה כשהמסכה נופלת, ומה זה אומר על כולנו?
זמן קצר לאחר פרסום הכתבה בניו יורק טיימס, החלו להופיע פוסטים מטרידים בחשבון הרשת של הסטודנט. לא עוד טענות משפטיות מרוסנות אלא קריאות מפורשות לאלימות נגד יהודים ומהגרים. בין השורות כבר לא נותר מקום לפרשנות. זו לא הייתה עוד עבודה שנויה במחלוקת אלא קריאה לפעולה שנאה. הפוסטים הללו הפכו את מה שהיה קודם מתוחכם או סתום למוחשי ומסוכן. המוסד לא יכל להישאר אדיש, והסטודנט הושעה.
התגובות לא איחרו לבוא. היו שראו בכך הוכחה לכך שהפרס מעולם לא היה ראוי. אחרים טענו שהסרתו המאוחרת של הסטודנט מהקמפוס היא תגובה לפחד ציבורי ולא לעקרונות מוסריים עמוקים. בשני המקרים, הציבור הרחב נותר עם התחושה כי המערכת אינה יודעת כיצד להגיב כששפת הדיון גולשת מעבר לקו האפור ומתגלה בצבעים חדים וברורים.
האירוע הזה חושף שבר עמוק בחברה האמריקאית ובעולם האקדמי בפרט. יש רצון כן לאפשר דיון חופשי, אך מה קורה כאשר השיח החופשי הופך לכלי הסתה? והאם הגבולות שמציבים מוסדות חינוך נקבעים לפי עקרונות קבועים או לפי מידת הרעש הציבורי? הסיפור של הסטודנט מאוניברסיטת פלורידה מציב את כולנו מול המראה. הוא שואל האם אנו מזהים את הקווים האדומים בזמן או רק לאחר שהם נחצים בברור.
יתרה מכך, הוא מאלץ אותנו לשאול שאלות לא רק על חופש הביטוי אלא על מה שאנחנו מוכנים לשתוק נוכח פניו. ייתכן שהלקח החשוב מכל הוא שגם כאשר מדובר באקדמיה, המקום שמחויב לאמת ולמורכבות, לא כל שאלה היא רק שאלה תיאורטית. לפעמים, השאלות המסוכנות באמת הן אלו שמתחזות לתרגיל סמינריוני תמים.
