טבלה על המקרר, שורה לכל יום, מדבקה על כל בוקר שבו הילד התלבש לבד או אסף את הצעצועים. עשר מדבקות שוות פרס. בשבוע הראשון זה עובד כמו קסם, ולכן טבלאות כאלה תלויות בכל כך הרבה בתים וגנים. ואז, אחרי שבועיים או שלושה, משהו משתבש: הילד מתמקח על מספר המדבקות, שואל "ומה אקבל?" לפני כל בקשה, ומפסיק לעשות את מה שעשה קודם בלי שום טבלה.
מה שקורה שם נבדק בניסוי אחד מפורסם בילדי גן, ותואר עשרות שנים לפניו בידי מי שניסתה פרסים ועונשים בגן שלה וויתרה על שניהם.
הניסוי: ילדים שאהבו לצייר
ב-1973 נכנסו שלושה פסיכולוגים, מארק לפר, דייוויד גרין וריצ'רד ניסבט, לגן ילדים ליד אוניברסיטת סטנפורד. הם הניחו על השולחן טושים, דבר שלא היה בגן קודם, וצפו מי מהילדים ניגש לצייר מעצמו בזמן המשחק החופשי. אלה היו הילדים שעניינו אותם: ילדים שאהבו לצייר בלי שאיש ביקש מהם.
את הילדים האלה חילקו לשלוש קבוצות. לילדי הקבוצה הראשונה אמרו מראש שאם יציירו, יקבלו תעודת הצטיינות עם חותם זהב וסרט. ילדי הקבוצה השנייה ציירו, וקיבלו את אותה תעודה בהפתעה, בלי שהובטחה להם. ילדי הקבוצה השלישית ציירו ולא קיבלו דבר.
כעבור שבוע או שבועיים חזרו הטושים אל הגן, והחוקרים צפו שוב מאחורי מראה חד כיוונית. ילדי הקבוצה השנייה והשלישית ציירו כמו קודם. ילדי הקבוצה הראשונה, אלה שציירו בשביל התעודה, ציירו הרבה פחות. אותם ילדים, אותם טושים, ומשהו בעניין שלהם נעלם.
למה זה קורה
ההסבר של החוקרים היה שהפרס משנה את התשובה שהילד נותן לעצמו על השאלה "למה אני עושה את זה". לפני הפרס התשובה הייתה "כי אני אוהב לצייר". אחריו התשובה נעשתה "כדי לקבל תעודה". וכשאין תעודה, אין סיבה. שימו לב לקבוצה השנייה: גם היא קיבלה תעודה, והעניין שלה לא נפגע. מה שהזיק לא היה הפרס עצמו, אלא העסקה שהוכרזה מראש.
וזה בדיוק המבנה של טבלת מדבקות. היא עסקה שמוכרזת מראש, מדי בוקר. כל עוד המדבקות חדשות ומרגשות, העסקה משתלמת לילד. כשהן מאבדות את הברק, נשאר ילד שלמד שלהתלבש לבד זו עבודה שמשלמים עליה, ושמחכה להצעה טובה יותר.
צריך לומר גם מה הניסוי אינו מראה. הוא עוסק בדבר שהילדים אהבו לעשות ממילא. על משימה שהילד אינו רוצה בה כלל, המחלוקת בין החוקרים עדיין נמשכת, ויש מי שסבורים שפרס קטן וזמני יכול לעזור להתחיל. הטענה אינה שפרס לעולם אינו פועל. הטענה היא שהוא פועל על ההתנהגות של היום, ועלול לגבות מחיר מהעניין של מחר.
הצלב שאיש לא רצה
יותר משישים שנה לפני הניסוי ההוא ראתה מריה מונטסורי את אותה תופעה מקרוב. בגן הראשון שפתחה ברומא ב-1907 עבדה מורה, בתו של שוער הבניין, שהאמינה כמו כולם בפרסים ובעונשים. "החינוך הולך על שתי רגליים", כותבת מונטסורי בספרה "המוח הסופג": "מתן פרסים ומתן עונשים". המורה הכינה צלבי כבוד גדולים מנייר זהב והצמידה אותם בסרט משי לחזה של הילדים המצטיינים. מונטסורי לא אהבה את הרעיון, אבל הניחה לו.
"יום אחד באתי לבית הספר ומצאתי ילד יושב לבדו על כיסא באמצע החדר, וצלב גדול על חזהו", היא מספרת. היא שאלה אם קיבל פרס. "לא, הוא נענש", ענתה המורה. "לכן הוא יושב לבדו". התברר שהצלב ניתן לילד אחר, אבל הפריע לו בעבודה, ולכן מסר אותו לילד שישב בעונש, שממילא לא היה לו מה לעשות. "והילד שבאמצע היה אדיש גם לצלב וגם לעונש!"
מה שהיא למדה מזה לא היה שהילדים האלה מיוחדים, אלא שילד ששקוע במשהו שמעניין אותו אינו זקוק לתשלום, והתשלום רק מפריע לו. "פרסים ועונשים באים מבחוץ", היא כותבת, "ולכן כשנותנים אותם הספונטניות של הרוח נעלמת". בגנים שלה, לדבריה, הם "נעלמו מאליהם, מפני שלא היה בהם צורך".
ומה היא שמה במקומם
כאן החלק המעניין, מפני שבלי פרסים ובלי עונשים נשארת שאלה אמיתית: איך ילד יודע אם עשה נכון? התשובה של מונטסורי היא שהוא צריך להיות מסוגל לבדוק זאת בעצמו. היא קוראת לזה "בקרת הטעות", ומדגימה בתרגיל פשוט: גלילים בעוביים שונים, ולכל אחד שקע משלו. ילד שטעה בדרך נשאר בסוף עם גליל עבה ביד ועם שקע צר. איש אינו צריך לומר לו שטעה, והוא מתחיל מחדש.
את ההערות של המבוגר היא רואה באור קשה למדי. "לומר 'אתה רע' או 'אתה טיפש' פירושו להשפיל. זה עלבון, זו פגיעה, אבל זה אינו תיקון". ילד שאומרים לו שאינו מסוגל, היא כותבת, יכול בהחלט לענות: "אתה מספר לי? אני יודע שאיני מסוגל".
והיא הולכת צעד נוסף, שנשמע מוזר בגן שיש בו טבלה: גם שבחים אינם ברשימה. בין הדברים שאסור למורה לעשות היא מונה "להתערב, לשבח, להעניש או לתקן טעויות". היא עצמה מודה שזה הסעיף שמעורר הכי הרבה התנגדות: "איך נשפר את עבודת הילדים אם לא נתקן את הטעויות?"
אז להוריד את הטבלה?
הניסוי אינו אומר זאת, וגם מונטסורי לא כתבה על טבלאות. מה שעולה משניהם הוא שאלה שאפשר לשאול על כל טבלה: על מה בדיוק ניתנת המדבקה. אם על דבר שהילד היה עושה ממילא, או שהיה לומד ליהנות ממנו, המדבקה עלולה לתפוס את מקומה של ההנאה. ואם הטבלה כבר תלויה, אפשר לבדוק מה קורה ביום שבו שוכחים להדביק.
מי שרוצה לראות איך נראית שיטה שלמה שבנויה בלי פרסים ימצא אותה בפרק "הטעות ובקרתה" של "המוח הסופג", שיצא עכשיו לראשונה בעברית. ומי ששואל אם ילד צריך בכלל להבין בשביל מה הוא לומד משהו, שאלה קרובה מאוד, ימצא אותה אצל רוסו, בפוסט שלנו על "אמיל".