שני אנשים קוראים את אותה כתבה על אסון רחוק. אחד מהם מצטער, סוגר את הטלפון וממשיך ביומו. השני אינו מצליח להניח את זה, וחוזר לזה בערב ולמחרת. אין כאן הבדל של חוכמה ואין כאן הבדל של כוח. זה פשוט לא אותו דבר בשני האנשים האלה.
את ההבחנה הזאת ניסח בצורתה המוכרת ספר שיצא ב-1902, ומאז הוא מצוטט בכל דיון על גבולותיה של חשיבה חיובית. מחברו, ויליאם ג'יימס, היה פסיכולוג אמריקני, והספר, "החוויה הדתית לסוגיה", בנוי על מאות עדויות אישיות של אנשים שתיארו מה עבר עליהם.
שתי הדרכים
את הטיפוס הראשון ג'יימס מתאר בפרק שהוא מכנה "דתה של בריאות הנפש". אלה אנשים שהיחס החיובי אל העולם הוא אצלם ברירת מחדל. הנקודה החשובה היא שהם אינם מתעלמים מן הרע במאמץ ואינם מדכאים אותו. הוא פשוט אינו תופס אצלם את המקום המרכזי. אם יש להם דתיות, היא דתיות של הודיה ושל שמחה, ואם אין להם, הם פשוט אנשים שהעולם נראה להם בסדר.
את הטיפוס השני הוא מתאר בפרק "הנפש החולה", והשם הזה אינו גזר דין אלא תיאור של נקודת מוצא. מדובר באדם שהמוות, הסבל וחוסר הפשר נוכחים אצלו תמיד, ושאינו יכול לעבור עליהם לסדר היום גם כשהוא רוצה. בין השניים מופיע אצל ג'יימס טיפוס שלישי, "העצמי החצוי": אדם שבתוכו שני מרכזי כובד מתנגשים.
מה שג'יימס כן טוען
הוא אינו מדרג את הטיפוסים, והוא מציין במפורש את היתרונות של כל אחד מהם. אדם שהעולם נראה לו בסדר חי טוב יותר, ובפועל גם מצליח יותר בדברים שדורשים ביטחון.
אבל טענה אחת הוא כן מעלה, והיא החלק שעדיין מעורר ויכוח. לדעתו תפיסת עולם שאינה יודעת להתמודד עם הרע נשארת שטחית, מפני שהרע קיים, והיא בנויה על כך שלא מסתכלים עליו. מי שעבר דרך השבר ומצא לעצמו דרך אחר כך מחזיק בתפיסה עמוקה יותר, לא מפני שסבל יותר, אלא מפני שהתפיסה שלו נבנתה מול מה שקיים ולא בהתעלמות ממנו.
את מי שהגיע לשלווה בדרך הזאת ג'יימס מכנה "נולד פעמיים". ההבחנה שהוא מעמיד היא בין אדם שאצלו הדברים מסתדרים מראש ובין אדם שהדרך שלו אל שלווה עוברת דווקא דרך המשבר ולא סביבו.
מה חוזר בעדויות
החומר שג'יימס עבד עליו הוא מאות תשובות לשאלונים על תמורה פנימית, שאסף תלמידו אדווין דילר סטארבק ומסר לידיו, ולצידן יומנים, מכתבים ואוטוביוגרפיות.
שלושה דברים חוזרים בהם. הראשון הוא תקופה של מצוקה שקודמת לשינוי, ולא רגע אחד. השני מפתיע יותר: מה שמתואר אינו שיאו של מאבק מוצלח אלא הרגע שבו האדם מפסיק להיאבק. התיאור החוזר הוא של הרפיה ושל הנחת הנשק, ושל שינוי שבא דווקא אז. השלישי הוא שמה שמשתנה אינו הדעה אלא מה שתופס את המרכז: רעיונות שהיו בשוליים נעשים עיקר, ומה שהיה עיקר נדחק.
ג'יימס מציע לכך הסבר, ומסמן אותו במפורש כהשערה: שהעבודה נעשית מחוץ לתודעה ופורצת אליה כשהיא כבר גמורה, וזה מה שמסביר את התחושה שהדבר נעשה באדם ולא על ידו.
והביקורת
ההבחנה ספגה שתי טענות עיקריות. הראשונה היא שהיא מחלקת אנשים לשתי קופסאות בשעה שבפועל יש רצף, ושאותו אדם יכול להיות בצד אחד בתקופה אחת ובצד השני בתקופה אחרת. השנייה היא שהחומר שג'יימס בנה עליה נוצרי ואמריקני בעיקרו, ולכן מודל של שינוי פנימי חד פעמי אינו בהכרח מתאים למסורות שבהן המעשה והמסגרת קודמים לחוויה.
שתי הטענות סבירות, והספר עדיין נקרא. ההבחנה בין מי שמצליח להתעלם מסבל ובין מי שלא מצליח אינה מסבירה את הכול, אבל היא מסבירה משהו שאנשים מזהים בעצמם, והיא עושה זאת בלי להחליט מי צודק.
הספר קיים בעברית בתרגום מוסד ביאליק משנת 1949, ובתרגום חדש מאנגלית שיצא החודש, 39 שקלים בקובץ PDF או EPUB, עם טעימה חופשית להורדה. הפרקים שמתוארים כאן הם הרביעי עד העשירי.
