מה בדיוק פורסם, ולמה טראמפ כל כך כועס?
סיכום מאמר שפורסם ב"וול סטריט ג'ורנל" הצית את הסערה כשהציג טענה נפיצה שלפיה נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שלח מכתב יום הולדת לחברו לשעבר, ג'פרי אפשטיין, בשנת 2003. על פי הפרסום, המכתב נשא את שמו של טראמפ והודפס על רקע של ציור גס של אישה ערומה, שצויר כביכול ביד. בתוך הדמות הופיע טקסט שהוצג כשיחה בדויה בין טראמפ לאפשטיין, בסגנון שנראה הומוריסטי אך גם בעייתי, והסתיים במשפט מעורפל: "חבר הוא דבר נפלא. יום הולדת שמח ושהכל יישאר עוד סוד נפלא נוסף". בכתבה הודגש כי מקור המכתב אינו ידוע בוודאות, אך הצגתו כקשור ישירות לטראמפ הפכה מיד לנושא מתפוצץ בתקשורת וברשתות.
התגובה של טראמפ לא איחרה לבוא. באחד מחשבונות המדיה החברתית שלו, הנשיא כתב כי מדובר בזיוף מוחלט, הכחיש כל קשר למסמך וטען שזו אינה שפתו, ושמעולם לא שלח מכתב כזה או צייר דבר מה דומה. הוא אף הוסיף כי העיתון הוא "פיסת זבל", והאשים את כתביו והמו"ל שלו, רופרט מרדוק, בפרסום שקרי וזדוני. טראמפ אף איים כי אם הפרסום לא יוסר הוא יתבע את כל המעורבים. בעיניו, לא מדובר רק בשקר, אלא בפגיעה אישית קשה שנועדה להשפיל ולהכתים את שמו בעיצומה של תקופת כהונתו.
מעבר לתוכן הגרפי והמביך של המכתב, טראמפ כועס במיוחד על מה שהוא רואה כניסיון מכוון לקשור אותו מחדש לפרשת אפשטיין, דווקא בעיתוי רגיש שבו דעת הקהל דורשת יותר שקיפות בנושא. הנשיא סבור שמדובר במהלך פוליטי שנועד לערער את אמון הציבור בו ולייצר סערה תקשורתית שתפגע בו ובאנשיו. הוא גם טוען שבכירי העיתון ידעו שהפרסום עלול להיחשב דיבה, והזהירו אותם מראש שלא ימשיכו בפרסום, אך לטענתו הם בחרו להתעלם מהאזהרות.
הכתבה הפכה לנושא חם לא רק בארצות הברית אלא גם בזירה הבינלאומית, בעיקר בגלל השילוב הנפיץ בין טראמפ, אפשטיין והעיתונות. רבים תהו האם יש ביד העיתון ראיות חותכות לקשר של טראמפ למכתב, או שמא מדובר בסיפור רך מדי שנשען על מקורות מפוקפקים. המתח התקשורתי הלך וגבר, כשטראמפ מצדו לא מראה סימני ריכוך, אלא ממשיך לתקוף ולחזק את המסר שהכול נועד לחסל אותו פוליטית. בעיני תומכיו, זו הוכחה נוספת לכך שהתשקורת רודפת אותו. בעיני מתנגדיו, מדובר בעוד ניסיון הסחה מתוחכם.
מה טראמפ באמת מנסה להשיג?
התביעה שטראמפ הגיש היא לא סתם עוד תגובה משפטית שגרתית אלא צעד כבד משקל עם תג מחיר של עשרה מיליארד דולר. היא מופנית כלפי תאגיד "דאו ג'ונס", הבעלים של ה"וול סטריט ג'ורנל", וגם באופן אישי כלפי רופרט מרדוק, מי שנחשב לאחד האנשים המשפיעים ביותר בעולם התקשורת. טראמפ טוען שהתביעה נועדה להגן על שמו הטוב, ושמה שפורסם בכתבה הוא שקר מוחלט שמפר את חוקי לשון הרע בארצות הברית. הוא מדגיש שלא רק שהוא לא כתב את המכתב לאפשטיין, אלא שמעולם לא היה לו חלק באותו מסמך, בין אם במילים ובין אם בציור.
המהלך הזה של טראמפ יוצר סביבה משפטית טעונה, שבה ברור שיש כאן יותר מרק ניסיון לנקות את שמו. עשרה מיליארד דולר הם סכום בלתי נתפס לתביעת דיבה, מה שמעיד ככל הנראה על רצון ליצור הרתעה תקשורתית רחבה הרבה יותר. טראמפ משדר מסר ברור: כל מי שינסה לקשור אותו מחדש לשערוריות העבר, ובעיקר לאפשטיין, ייתקל בתגובה קשה ויקרה. יש מי שרואים בתביעה הזו ניסיון להחזיר את השליטה לנרטיב, ולוודא שמי שמפרסם עליו כתבות, יעשה זאת בזהירות קפדנית או לא יעשה זאת בכלל.
במקביל, אי אפשר להתעלם מההיסטוריה הארוכה והמורכבת של טראמפ עם מרדוק. לאורך השנים הם שיתפו פעולה והתחזקו זה מכוחו של זה, אך היחסים ידעו גם ירידות חריפות, במיוחד כשמרדוק בחר לבקר את טראמפ או להעניק במה לקולות מבקרים בתקשורת שבשליטתו. התביעה הנוכחית עשויה להיות לא רק תגובה לפרסום הספציפי הזה אלא נקודת רתיחה שהבשילה לאורך זמן, תוצאה של הצטברות של מתחים אישיים, אינטרסים חופפים וקרבות אגו לא קטנים.
מעבר לרמה האישית והתקשורתית, רבים שואלים את עצמם מה טראמפ באמת מנסה להשיג כאן. האם מדובר בהגנה על שמו כפי שהוא טוען, או שמא זה מהלך פוליטי מחושב שנועד לאחד סביבו שוב את תומכיו ולהצית את הקרב בין "העם" לבין "התקשורת המושחתת". ייתכן שמבחינתו של טראמפ, עצם קיומה של התביעה והדיון הציבורי סביבה משרתים מטרה גדולה יותר מאשר הניצחון בבית המשפט. גם אם לא יראה את הכסף, הוא כבר הצליח לכוון את הזרקורים לאן שהוא רצה.
פרשת אפשטיין חוזרת: הלחץ על טראמפ רק גובר
בזמן שהתביעה סוחפת את תשומת הלב הציבורית, ברקע מתרחש תהליך נוסף שלא פחות מטריד את הבית הלבן: פרשת אפשטיין שוב עולה לכותרות. משרד המשפטים האמריקני ביקש רשמית מבית משפט בניו יורק לשחרר חלק מהמסמכים שהוגשו בזמנו במסגרת חקירת הסחר בנערות שבה הואשם אפשטיין בשנת 2019. מדובר בבקשה חריגה יחסית, שכן מסמכי חבר מושבעים נשמרים בדרך כלל בחיסיון מוחלט, אך הלחץ הציבורי לחשיפת האמת – במיוחד מצד תומכי טראמפ – גובר.
בתגובה, טראמפ הורה לתובעת הכללית פאם בונדי לפעול לחשיפת החומרים, והציג את המהלך כהוכחה לכך שאין לו מה להסתיר. עם זאת, התנהלותו גררה ביקורת גם מתוך המחנה שלו, בעיקר אחרי שבונדי חזרה בה והסתייגה מחלק מהחשיפות. כמה מתומכיו הבולטים, כולל פוליטיקאים רפובליקנים מהשורה הראשונה, הביעו אכזבה וטענו שהם מרגישים שהנשיא מתמרן אותם או מנסה להתחמק ממתן תשובות אמיתיות.
המתיחות הזו באה לידי ביטוי גם בקריאות לפיטוריה של בונדי ובניסיונות של חברי קונגרס לקדם הצעת חוק שתכפה על משרד המשפטים לפרסם את כל החומרים הקשורים לאפשטיין. באופן מעניין, ההצעה הזו מאחדת חברי קונגרס מרחבי הקשת הפוליטית, כולל שמות כמו מרג'ורי טיילור גרין ואפילו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז. שיתוף פעולה כזה כמעט שלא קיים בנושאים אחרים, מה שמעיד עד כמה הפרשה הזו טוענת רגשות אצל הציבור כולו.
טראמפ, שמנסה להתרחק מהקשר הישיר לאפשטיין, מוצא את עצמו שוב תחת זכוכית מגדלת. גם אם לא היה קשר ממשי בין המכתב למעשיו של אפשטיין, עצם השם שלו שנכרך שוב בפרשה הקשה הזו מחזיר לסדר היום הציבורי נושאים שטראמפ היה מעדיף לשכוח. תומכיו דורשים תשובות חדות, מתנגדיו נהנים לראות אותו מתפתל, והתקשורת – זו שטראמפ מנסה לתבוע – לא נרגעת לרגע. כל זה רק מעצים את השאלה: האם יש סודות שעדיין לא נחשפו, או שמא הכול כבר גלוי לעין וכל השאר הוא פוליטיקה.
