מאז ה-26 ביולי 2026 חובה לסמן בגלוי כל תעמולת בחירות שנוצרה באמצעים דיגיטליים, ובכלל זה בינה מלאכותית, או שנערכה בהם באופן ששינה אותה מהותית. הכלל נקבע בכללים שפרסם יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שופט בית המשפט העליון נעם סולברג, מכוח חוק הבחירות לכנסת העשרים ושש שהתקבל באותו חודש. הכללים תקפים עד שנה לאחר יום הבחירות, שנקבע ל-27 באוקטובר 2026.
ביום שבו החובה נכנסה לתוקף היא כבר הופעלה. סולברג הורה לשר האוצר בצלאל סמוטריץ' להסיר סרטון שנוצר בבינה מלאכותית ובו גדי אייזנקוט לוחץ את ידו של מחמוד עבאס ומחבק את מנסור עבאס, וקבע שהסרטון מציג אירוע שלא התרחש ובכל זאת נראה מציאותי. הסרטון הוסר מכל החשבונות, וסמוטריץ' חויב ב-10,000 שקל הוצאות למבקשים. הכיתוב שכן הופיע בפוסט לא נחשב מספיק, בין השאר בגלל האופן שבו פייסבוק מציגה פוסטים לגולשים.
מה נחשב "נחזות עמוקה" ומי חייב לסמן
המחוקק טבע מונח עברי חדש, "נחזות עמוקה", במקום דיפ-פייק. ההגדרה בחוק היא תוכן חזותי או קולי הכולל דמות, מקום, אירוע, מסמך או חפץ, שעשוי להיחזות כאילו תועד במקורו, אך נוצר באמצעים דיגיטליים או נערך באופן ששינה אותו באופן מהותי.
המבחן המעשי פשוט: האם צופה סביר עלול לחשוב שזה באמת צולם או הוקלט. אם התשובה חיובית, צריך סימון. האחריות מוטלת על מי שמפרסם את התעמולה, לא על הרשת החברתית ולא על החברה שפיתחה את כלי הבינה המלאכותית. החובה גם אינה מוגבלת למפלגות ולמועמדים: לפי נוסח הכללים, גם אדם פרטי שמפרסם תעמולת בחירות נכנס להגדרה.
יש שתי דרכים לעמוד בחובה. הראשונה היא כיתוב מפורש, בנוסח שקובע שהתוכן, כולו או חלקו, נוצר באמצעים דיגיטליים ולא תועד במקורו, או שנערך באמצעים דיגיטליים באופן ששינה אותו מהותית. השנייה היא לוגו ייעודי שהוועדה קבעה, בשחור-לבן, בשתי גרסאות: אחת לתוכן שנוצר במלואו באופן מלאכותי, ואחת לתוכן אותנטי שעבר עריכה. בתוכן קולי בלבד אין לוגו, אלא הודעה מושמעת.
לגודל ולמיקום של הסימון יש דרישות מדויקות:
| סוג התוכן | דרישת הסימון |
|---|---|
| וידאו | לאורך כל הסרטון, בגודל של 5% לפחות מגובה המסך או מרוחבו, לפי הגדול מביניהם |
| תמונה או חומר מודפס | 5% לפחות מגובה התוכן, או 10 נקודות, לפי הגדול מביניהם |
| תוכן קולי בלבד | הודעה מושמעת בתחילת ההקלטה ובסופה, בעוצמה ובמהירות דומות לשאר התוכן |
בכל המקרים הסימון צריך להופיע במקום בולט, על רקע מנוגד, בגופן קריא שאינו מכווץ, ובשפת התוכן עצמו. כיתוב זעיר בפינה, או הערה בסוף הטקסט שמצורף לפוסט, לא עומדים בדרישה.
איך זה נראה בפועל בשבועות האחרונים
מאז כניסת הכלל לתוקף הפיד מלא בתוכן מלאכותי שמגיע ישירות מחשבונות רשמיים. הליכוד הפיץ סדרת סרטונים שבהם ראשי האופוזיציה משחקים שש-בש ומתחבקים עם פוליטיקאים ערבים, ובגרסה אחת נראה גדי אייזנקוט נוטש נער בשדה פרחים לטובת חיבוק עם מנסור עבאס. אחרי גל ביקורת הוחלף הנער בסרטון בדמות של נערה. הציונות הדתית פרסמה תוכן שבו חברי המפלגה הדמוקרטית מוקפים בחזירים ובדגלי פלסטין, והמפלגה הדמוקרטית השיבה בסרטון שבו בנימין נתניהו נוטש חייל לטובת חיבוק עם יצחק גולדקנופף. בקמפיין פנימי הפיץ נאור נרקיס סרטונים שבהם הוא הורס מוסדות חרדיים בדחפור.
המשותף לרובם הוא שהם אינם מנסים לשכנע שמשהו באמת קרה. הם נועדו לעורר רגש, ללעג ולשיתוף מהיר, ובעיתונות כבר נטבע להם השם "סלופגנדה". הסימון שמופיע עליהם, כשהוא מופיע, אינו מפחית מהאפקט הזה במאומה. הוא רק מוודא שאף אחד לא יוכל לטעון אחר כך שהוטעה.
מה החוק לא מחייב לסמן
כאן נמצא הפער בין הכותרות לבין מה שאתם רואים בפיד. חובת הסימון מכסה פלח מסוים מאוד של תעמולה, ומחוצה לו נשארים שטחים גדולים.
טקסט. ההגדרה מדברת על תוכן חזותי או קולי. פוסט שנכתב במלואו על ידי מודל שפה, אלפי תגובות שנוצרו אוטומטית, טיעונים שמופצים בקבוצות ווטסאפ, כל אלה אינם חייבים בסימון. מרכז המחקר והמידע של הכנסת הזהיר דווקא מהיכולת לייצר אלפי חשבונות מזויפים ולהפיץ מסרים מותאמים אישית, והיא נמצאת מחוץ לכללים.
עריכה טכנית. תיקון שגיאות כתיב, הסרת רעשי רקע, תיקוני תאורה, חיתוך תמונה וכיוונון צבע אינם נחשבים שינוי מהותי. הקו עובר בהחלפת פנים, בהחלפת קול ובהמצאת אירוע שלא קרה.
תוכן שברור שהוא לא אמיתי. החוק מדבר על תוכן שעשוי להיחזות כאילו תועד במקורו. סרטון מצויר, מוגזם או פנטסטי שאיש לא יבלבל עם תיעוד נמצא מחוץ להגדרה. נוצר כאן תמריץ הפוך: ככל שהתעמולה קריקטורית יותר, כך היא חופשית יותר. במקרה אחד הוטלה סנקציה על תמונה מעובדת שפרסם הליכוד, ובמקרה דומה מאוחר יותר לא הוטלה סנקציה, מפני שהיה ברור לעין שהתמונה מלאכותית.
כל מה שפורסם קודם. החובה חלה על תוכן שמתפרסם לראשונה מ-26 ביולי 2026 ואילך. סרטונים ותמונות שהועלו לפני התאריך הזה ממשיכים להסתובב ברשת בלי סימון, וזה חוקי לגמרי.
שיתוף מחדש. הסימון חי בתוך הקובץ. צילום מסך, חיתוך של השורה התחתונה או העלאה מחדש בפורמט אחר מוחקים אותו. המפרסם המקורי עמד בחובה, ומי ששיתף הלאה בדרך כלל לא יעמוד מול צו הסרה. בפועל, גרסה נקייה מסימון של אותו סרטון עצמו יכולה להתפשט מהר יותר מהמקור.
מה שאינו "תעמולת בחירות". החובה תלויה בסיווג התוכן. פוסט אישי, קטע דעה, קליפ הומוריסטי או תוכן שמפיץ ארגון שאינו מפלגה נמצאים באזור אפור, והשאלה אם הם תעמולה נבחנת רק בדיעבד, אם מישהו טורח להגיש בקשה.
מי שלא מזוהה. החובה חלה על "המפרסם". חשבונות אנונימיים, דפי ממים, פרופילים פיקטיביים ורשתות השפעה זרות מפרסמים תוכן פוליטי בלי שאפשר לדעת מי עומד מאחוריו, ובלי שיש למי להוציא צו. זו הביקורת המרכזית על הכללים: הם מסדירים בעיקר את מי שממילא מזוהה ואחראי, ופחות את מי שמייצר את רוב הרעש.
שווה לזכור גם מה הסימון בכלל אומר. תווית "נוצר באמצעים דיגיטליים" מעידה על אופן ההפקה, לא על נכונות התוכן. סרטון מסומן כהלכה יכול להיות מטעה לחלוטין, וסרטון אמיתי לגמרי יכול להיות מסולף בעריכה שאינה דורשת סימון.
מה קורה למי שלא מסמן
פרסום תעמולה לא מסומנת מהווה הפרה של דיני הבחירות. הכלי המרכזי הוא צו של יו"ר ועדת הבחירות: הוראה להסיר את התוכן מכל החשבונות, לעתים בתוספת חיוב בהוצאות משפט. בפרשת הסרטון של סמוטריץ' מדובר היה ב-10,000 שקל. חוק הבחירות (דרכי תעמולה) קובע גם סנקציה פלילית של מאסר או קנס על הפרות תעמולה, אך בפועל כמעט אין בה שימוש, והאכיפה האמיתית היא צווי הסרה וחיובי הוצאות.
גם בלי צו יש מחיר. יונתן אוריך, יועצו של ראש הממשלה, פרסם ציוצים שנוצרו בבינה מלאכותית בלי סימון, קיבל התראות ומחק אותם.
החולשה הגדולה של המנגנון היא הזמן. הוועדה פועלת לפי פניות ובקשות ולא ביוזמתה, ובין רגע הפרסום לרגע צו ההסרה עוברים כמה ימים. סרטון תעמולה ויראלי מיצה את רוב החשיפה שלו הרבה לפני שהצו מגיע. הוועדה גם אינה יכולה לחייב את הרשתות החברתיות לאכוף את הכללים על תכנים שלא הגיעו מחשבונות רשמיים של מפלגות ומועמדים.
חמישה סימנים שמסגירים סרטון בינה מלאכותית
שום סימן בודד אינו הוכחה. אם שניים או שלושה מהם מופיעים יחד, יש סיבה טובה לא להאמין למה שאתם רואים.
- רגע סיבוב הראש. מודלים מתקשים בזוויות פרופיל. עקבו אחרי הרגע שבו הדמות מסובבת את הראש: האוזניים מיטשטשות, קו הלסת מתנתק מהצוואר, משקפיים נמסים לתוך העור ועגילים נעלמים וחוזרים. גם השיער נע כגוש אחד ולא כשערות נפרדות.
- עיניים ושיניים. אדם ממצמץ בערך כל 2 עד 10 שניות. דמות מלאכותית נועצת לעתים מבט ארוך מדי בלי מצמוץ. השיניים נוטות להיראות כבלוק לבן אחד בלי הפרדה ברורה, והעור חלק ומבריק מדי, בלי נקבוביות ובלי קווים דקים.
- הקול. הקשיבו לנשימות. בהקלטות מסונתזות הן נכנסות במקומות תחביריים לא נכונים או חוזרות על עצמן בלולאה. סימן נוסף הוא פער בין הסביבה לצליל, למשל דמות שעומדת ברחוב סואן או ברוח וקולה נשמע כמו הקלטת אולפן. גם השהיה קלה בין תנועות השפתיים לצליל מסגירה.
- הרקע ולא הדמות. רוב תשומת הלב של המודל הולכת לפנים. בשוליים תמצאו פנים נמסות בקהל, שלטים ולוגואים שמתעוותים, ידיים שמחליפות מספר אצבעות בין פריימים, חפצים שמופיעים ונעלמים, וצללים שלא מתאימים לכיוון האור.
- המקור, לא הפיקסלים. זו הבדיקה החזקה ביותר וגם הקלה ביותר. אם ראש ממשלה אמר משהו דרמטי, לפחות גוף חדשות אחד מדווח על זה. בדקו מתי נפתח החשבון שפרסם ומה הוא פרסם לפני חודש. הריצו חיפוש תמונה הפוך על צילום מסך מהסרטון. בכלים שתומכים בתקן Content Credentials אפשר לראות אם לקובץ יש חתימת מקור, אך שימו לב שרשתות רבות מוחקות את המידע הזה בהעלאה.
יש גם בעיה מהכיוון ההפוך. כשקל לזייף, קל גם לפסול תיעוד אמיתי בטענה שהוא מזויף. הטענה "זה AI" הפכה לדרך נוחה להתכחש להקלטה או לסרטון אותנטיים לגמרי, ולכן כדאי להחיל את אותה בדיקת מקור גם על ההכחשה.
איפה מתלוננים על תוכן חשוד
הכתובת הרשמית היא ועדת הבחירות המרכזית, דרך אתר bechirot.gov.il. בקשות למתן צו בעניין תעמולה אסורה מוגשות ליו"ר הוועדה ונדונות לפי סדרי הדין שנקבעו לבקשות ועררים. בפועל את הבקשות מגישות בעיקר מפלגות, מועמדים וארגונים, אך גם פנייה של אזרח שמצביעה על תוכן ספציפי מגיעה לגורם שמוסמך לטפל בה.
פנייה שימושית כוללת ארבעה דברים: קישור ישיר לפרסום, צילום מסך שמראה את התוכן ואת החשבון שפרסם, תאריך ושעה של הפרסום, והסבר בשורה אחת מדוע התוכן נראה כאילו תועד במציאות ואינו מסומן.
במקביל שווה לדווח לפלטפורמה עצמה. לפייסבוק, לאינסטגרם, לטיקטוק ולאקס יש מדיניות נפרדת על מדיה מניפולטיבית, והיא לפעמים פועלת מהר יותר מצו משפטי. ואם התוכן מגיע ממודעה ממומנת, ספריות המודעות של מטא וגוגל מאפשרות לראות מי שילם עליה.
הצעד היעיל ביותר הוא דווקא הפשוט ביותר: לא לשתף. גם שיתוף שנועד ללעוג לסרטון או להזהיר ממנו מזין את אותו אלגוריתם ומגדיל את החשיפה שלו.
מה עושים במקומות אחרים
באיחוד האירופי נכנסו לתוקף ב-2 באוגוסט 2026 חובות השקיפות שבסעיף 50 לחוק הבינה המלאכותית. מי שמפיץ דיפ-פייק חייב לגלות שהתוכן נוצר או שונה באופן מלאכותי, ומפתחי הכלים חייבים לסמן את הפלט בסימון קריא-מכונה, כשלמערכות שכבר היו בשוק ניתנה ארכה עד 2 בדצמבר 2026. יצירות אמנותיות וסאטיריות זוכות לחובת גילוי מרוככת. במקביל, ולפני שהחלה תקנת הפרסום הפוליטי האירופית באוקטובר 2025, מטא וגוגל פשוט הפסיקו למכור מודעות פוליטיות באיחוד במקום לעמוד בדרישות.
בארצות הברית אין חוק פדרלי. כשלושים מדינות חוקקו הסדרים בנושא דיפ-פייק בבחירות, רובן בדרך של חובת גילוי. מינסוטה וטקסס אוסרות הפצה של תכנים כאלה בחלון זמן מוגדר לפני יום הבחירות, ומרילנד אוסרת זאת כל השנה. בתי משפט פסלו את החוקים של קליפורניה והוואי מטעמי חופש ביטוי, והחוק במונטנה נמצא בהליך תקיפה. במקרה הבולט ביותר, שיחות אוטומטיות שהתחזו לקולו של ג'ו ביידן בניו המפשייר הסתיימו בקנס של שישה מיליון דולר, אך היועץ שעמד מאחוריהן זוכה מאשמה פלילית.
ישראל נמצאת בין שתי הגישות. כמו במדינות ארה"ב, המודל הוא חובת גילוי ולא איסור, אבל בניגוד אליהן יש כאן גורם אכיפה ארצי אחד שיכול להורות על הסרה תוך ימים. מה שחסר הוא הצד האירופי של המשוואה, כלומר חובות שחלות על הפלטפורמות ועל יצרניות הכלים ולא רק על מי שלוחץ "פרסם".
בשורה התחתונה
תווית סימון מלמדת אתכם שסרטון הופק בכלים דיגיטליים. היעדר תווית לא מלמד כמעט כלום, כי טקסט, עריכה טכנית, תוכן קריקטורי, פרסומים ישנים ושיתופים אנונימיים נשארים מחוץ לחובה. עד שיהיה אחרת, הבדיקה שהכי משתלם להריץ היא לא על הפיקסלים אלא על המקור: מי פרסם, מתי, ומי עוד מדווח על אותו אירוע.
הכללים הם הוראת שעה ותקפים עד שנה לאחר הבחירות, ובמקרה קונקרטי כדאי לבדוק את הנוסח המעודכן באתר ועדת הבחירות המרכזית.
