ב-22 וב-23 ביולי 2026 סקר של יוסי טטיקה עבור "זמן ישראל" נתן למפלגת "ישר" של גדי איזנקוט 25 מנדטים ולליכוד 21. יומיים אחר כך פורסם סקר של מנחם לזר עבור "מעריב", ובו "ישר" קיבלה 23 והליכוד 20. ב-3 באוגוסט סקר של מנו גבע ומכון "מדגם" עבור חדשות 12 הראה תיקו מוחלט: 23 לכל אחת.
המפלגה של נפתלי בנט, "ביחד", קיבלה בשלוש נקודות הזמן האלה 13, 17 ו-14 מנדטים. ארבעה מנדטים הלוך ושוב בתוך שבועיים, בלי שאירע באמצע משהו שמסביר תזוזה כזאת.
התגובה הטבעית היא להניח שמישהו כאן עובד עליכם. שאחד הסוקרים מוטה, או שהעיתון הזמין תוצאה. ברוב המקרים זה פשוט לא נכון. הפערים האלה הם בדיוק מה שאמור לקרות כשמראיינים 500 אנשים ומתרגמים את התשובות שלהם ל-120 מנדטים. הבעיה היא לא שהסקרים גרועים, אלא שהם מוצגים לציבור כאילו הם מדידה מדויקת, בזמן שהם אומדן עם טווח רחב.
הבחירות לכנסת ה-26 ייערכו ב-27 באוקטובר 2026, בערך 84 יום מהיום, והן הבחירות הראשונות שמתקיימות במועדן מאז 1988. עד יום הקלפי יפורסמו עוד עשרות סקרים, ורובם יסתרו זה את זה. הנה מה שצריך לדעת כדי לקרוא אותם נכון.
טעות הדגימה: המספר הכי מוטעה בכל סקר
קחו את סקר חדשות 12 מ-3 באוגוסט. בשוליים כתוב: 503 נשאלים, טעות דגימה של 4.4 אחוזים, דגימת שכבות באינטרנט ובטלפון. רוב האנשים קוראים את זה ומבינים שכל מפלגה בסקר יכולה לזוז בבערך 4.4 אחוזים.
זה לא מה שהמספר אומר. טעות הדגימה שמפורסמת בכותרת היא הטעות המרבית, והיא מחושבת עבור שאלה שבה הציבור מתחלק חצי-חצי. למשל "בעד או נגד החוק". ברגע שעוברים לשאלת מנדטים, לכל מפלגה יש טעות דגימה משלה, והיא תלויה בגודל שלה.
מפלגה שמקבלת 23 מנדטים בסקר מייצגת בערך 17.5 אחוזים מהקולות. בסקר של 500 נשאלים, טווח הביטחון האמיתי שלה הוא בערך 3.3 נקודות אחוז לכל כיוון. במנדטים: בין 19 ל-27. זאת אומרת שסקר שאומר "הליכוד 23" ומתחרה שאומר "הליכוד 20" לא סותרים זה את זה בכלל. שניהם עקביים עם אותה מציאות. סקר כאן 11 מ-2 באוגוסט הראה גם הוא שוויון בין נתניהו לאיזנקוט, ושלושה שבועות קודם לכן, ב-12 ביולי, אותו גוף נתן לאיזנקוט 24 מנדטים כמפלגה הגדולה ביותר. שתי הכותרות נכונות. הן פשוט לא מדויקות ברמה שהכותרת רומזת עליה.
| מה הסקר מראה | אחוז קולות מקביל | הטווח האמיתי במנדטים |
|---|---|---|
| 23 מנדטים | 17.5% | 19 עד 27 |
| 14 מנדטים | 10.7% | 10 עד 18 |
| 10 מנדטים | 7.6% | 7 עד 13 |
| 5 מנדטים | 3.8% | 0 עד 7 |
שימו לב לשורה האחרונה. אצל מפלגה גדולה הטעות היא בערך ארבעה מנדטים לכל כיוון, וזה מעצבן אבל נסבל. אצל מפלגה קטנה הטווח כולל את האפשרות שהיא בכלל לא נכנסת לכנסת. באחוזים המפלגה הקטנה מדויקת יותר. במשמעות המעשית היא הכי פחות מדויקת שיש.
ועוד נקודה שכמעט אף פעם לא מוזכרת: החישוב הזה מניח מדגם אקראי פשוט. סקרים אמיתיים משתמשים בדגימת שכבות ובמשקלול, ובפועל זה בדרך כלל מגדיל את הטעות האמיתית ולא מקטין אותה.
אחוז החסימה: הנקודה שבה הסקר הכי פחות שווה
אחוז החסימה עומד על 3.25 אחוזים מהקולות הכשרים. בבחירות 2022 זה היה בערך 154,820 קולות, שווה ערך לארבעה מנדטים. מפלגה שעוברת מקבלת ארבעה או חמישה מנדטים. מפלגה שלא עוברת מקבלת אפס, והקולות שלה נמחקים מהחישוב.
וכאן נמצאת הבעיה הכי חמורה בקריאת סקרים. מפלגה שמופיעה בסקר עם ארבעה מנדטים נשענת על בערך 12 עד 17 נשאלים בפועל. שלושה אנשים שהיו משיבים אחרת היו מזיזים אותה מעל הקו או מתחתיו. הסקר לא באמת יודע, והוא גם לא מתיימר לדעת. אבל הכותרת מציגה את זה כעובדה בינארית: עוברת או לא עוברת.
ההיסטוריה כאן חדה במיוחד. באפריל 2019 מפלגת הימין החדש של בנט ושקד החמיצה את הכנסת ב-1,454 קולות. ב-2022 מרצ קיבלה 3.16 אחוזים, בערך 150 אלף קולות, וחסרו לה פחות מ-5,000 קולות. בל"ד עמדה על 2.9 אחוזים. יחד הן שרפו 417,400 קולות, בערך 11 מנדטים שנעלמו מהמערכת והתחלקו מחדש בין מי שכן עבר את הקו.
וזה בדיוק העניין שהופך את הטעות הזאת לגדולה בהרבה מארבעה מנדטים. קולות של מפלגה שנפלה לא מתאדים לחלל הריק. הם מחולקים מחדש בין המפלגות שעברו, לפי גודלן היחסי. בפועל זה אומר שנפילה של מפלגה קטנה אחת בגוש אחד מעבירה מנדטים לגוש השני. סקר שטועה בשני מנדטים אצל מפלגה גדולה טועה בשניים. סקר שטועה בשאלה אם מפלגה קטנה עוברת את החסימה משנה את מאזן הגושים בחמישה עד שמונה מנדטים.
גם בסקרים של יולי ואוגוסט 2026 יש כמה מפלגות שיושבות בדיוק על הקו. "בית ציוני" של הנדל וטרופר הופיעה בחלק מהסקרים עם ארבעה מנדטים ובחלק אחר מתחת לחסימה. כחול לבן הופיעה מתחת לחסימה בסקרים שונים, לפעמים בהפרש של עשיריות האחוז. אם אתם קוראים כותרת שאומרת שמפלגה מסוימת "נכנסת" או "לא נכנסת", זו לא ידיעה. זו הטלת מטבע שהוצגה כתוצאה.
מה עושים עם כל מי שאמר "לא יודע"
מתוך 500 אנשים שנשאלו, חלק לא יודעים למי יצביעו, חלק לא בטוחים שיצביעו בכלל, וחלק פשוט מסרבים לענות. בישראל זה לא שוליים אלא נתח משמעותי. סקר של חדשות 12 שנערך בקרב מצביעי הליכוד מ-2022 מצא שרק 58 אחוזים מהם בטוחים שיצביעו לליכוד שוב. 42 האחוזים הנותרים התפזרו: 10 אחוזים נטו ל"ביחד" של בנט, 8 אחוזים מתלבטים, 6 אחוזים ל"ישר", 6 אחוזים אמרו שלא יצביעו בכלל.
הסוקר חייב להחליט מה לעשות עם האנשים האלה, ולכל החלטה יש מחיר. אפשר להוציא אותם מהחישוב, ואז מי שכן ענה מקבל משקל גדול יותר. אפשר לחלק אותם באופן יחסי בין המפלגות, מה שמנציח את התמונה הקיימת ומקשה לזהות שינוי. אפשר לייחס להם את ההצבעה שלהם בבחירות הקודמות, שיטה שנוטה לשמר מפלגות ותיקות על חשבון חדשות.
מעל זה יושב המשקלול. סקר טטיקה מסוף יולי, למשל, שוקלל לפי גיל, דת, מגדר ומקום מגורים. זאת אומרת שאם ענו עליו יותר מדי צעירים חילונים מהמרכז, התשובות שלהם נדחסות כלפי מטה ותשובות של קבוצות אחרות מנופחות כלפי מעלה. המשקלול הוא הכרחי, אבל הוא לא מדידה. הוא הנחה של הסוקר לגבי איך ייראה ציבור המצביעים ביום הבחירות.
הדוגמה הכי מלמדת הגיעה שלושה שבועות לפני בחירות 2022. סקר של "ישראל היום" ומאגר מוחות, 511 נשאלים, הראה תיקו של 60 מול 60 בין הגושים. באותו סקר עצמו, כשבודדו רק את מי שאמרו שהם בוודאות יגיעו להצביע, גוש הימין קפץ ל-64. התוצאה בפועל בקלפי: 64. אותם נתונים בדיוק, שני מספרים שונים, וכל ההבדל היה סינון אחד. באותו סקר, 58 אחוזים מהנשאלים אמרו שיצביעו בוודאות ועוד 21 אחוזים אמרו שסביר שיצביעו. הפער בין שתי הקבוצות האלה הוא בדיוק המקום שבו סקר הופך מתיאור של דעת הקהל לניחוש לגבי מי יטרח לקום ולצאת מהבית.
יש הבדל שיטתי בין הגופים, אבל לא במובן שאתם חושבים
ניתוח שהשווה את דיוק הסוקרים בשלוש מערכות בחירות, לכנסת ה-22, ה-23 וה-24, דירג אותם לפי שגיאה מוחלטת ממוצעת במנדטים. רפי סמית יצא המדויק ביותר, אחריו מנו גבע, אחריו מנחם לזר, אחריו קמיל פוקס, ויצחק כץ ממאגר מוחות סגר את הרשימה בכל שלוש המערכות.
קל לקפוץ מכאן למסקנה שיש סוקרים "מוטים" שמייצרים תוצאה מוזמנת. זו בדרך כלל המסקנה הלא נכונה. ההבדלים נובעים מבחירות מתודולוגיות: מי דוגם בטלפון ומי בפאנל אינטרנטי, מי מסנן מצביעים ודאיים ומי לא, איך מטפלים במגזר החרדי ובמגזר הערבי שקשה יותר להגיע אליהם. שתי מכונות שמודדות את אותו דבר בשתי דרכים לגיטימיות יקבלו תוצאות שונות, ולא בגלל שאחת מהן משקרת.
מה שכן נובע מזה מעשית: אל תשוו סקר של גוף אחד לסקר של גוף אחר. תשוו כל גוף לעצמו לאורך זמן. אצל מנחם לזר ב"מעריב", "ישר" קיבלה 22 מנדטים ב-17 ביולי, 23 ב-24 ביולי ו-23 ב-31 ביולי. זו מגמה יציבה, וזו אמירה משמעותית הרבה יותר מכל השוואה חד פעמית בין לזר לגבע.
יש גם דרך לבדוק אם מישהו מנסה לעבוד עליכם. סעיף 16 לחוק הבחירות (דרכי תעמולה) מחייב להעביר לוועדת הבחירות המרכזית את השאלות שנשאלו, את תאריך עריכת הסקר, את זהות הגורם המזמין, את שיטת הסקר, את מספר המשתתפים ואת פרטי האוכלוסייה. מ-90 יום לפני הבחירות ההעברה חייבת להתבצע תוך 96 שעות מהפרסום, ובשבועיים האחרונים תוך 24 שעות. סקר שמתפרסם בלי המידע הזה, ובמיוחד בלי ציון מי הזמין אותו, לא ראוי שתתייחסו אליו ברצינות.
מה קרה בבחירות הקודמות מול מה שהסקרים אמרו
בבחירות 2022 הסקרים האחרונים לפני יום הבחירות נתנו לגוש נתניהו בין 59 ל-62 מנדטים. התוצאה בפועל הייתה 64. במונחי כותרות זה נשמע כמו פספוס קטן, אבל 61 הוא הקו שבין ממשלה לחוסר הכרעה, וכל הסקרים היו בצד הלא נכון שלו.
מעניין יותר לראות מה הסקרים כן קלעו. הם זיהו נכון את הזינוק של הציונות הדתית וניבאו לה בממוצע 13.8 מנדטים כשהתוצאה בפועל הייתה 14. הם התריעו לאורך כל הדרך שמרצ והעבודה מסוכנות סביב אחוז החסימה, ובזה צדקו לגמרי. איפה הם נשברו: הם החמיצו את ש"ס, שקיבלה בממוצע הסקרים 8.4 מנדטים והגיעה ל-11, והם העריכו בחסר את שיעור ההצבעה. אחוז ההצבעה בפועל היה 70.63 אחוזים, הגבוה ביותר מאז 2015.
הנקודה הקריטית: כל הסוקרים טעו לאותו כיוון. כולם העריכו בחסר את ההתגייסות של גוש הימין. במצב כזה, ממוצע הסקרים לא מציל אתכם. ממוצע מבטל רעש אקראי, אבל מול טעות שיטתית שכל הסוקרים חולקים הוא חסר אונים לחלוטין. הוא רק גורם לטעות להיראות בטוחה יותר.
ויש ממד נוסף שכמעט לא מדברים עליו: המרחק מיום הבחירות. 150 יום לפני בחירות 2022, סך הפער בין הסקרים לתוצאה הסופית עמד על יותר מ-30 מנדטים. באותה נקודת זמן לפני בחירות 2021 הפער היה בערך 50 מנדטים. אנחנו כרגע כ-84 יום לפני הקלפי. הסקרים של היום מודדים משהו אמיתי, אבל הם מודדים מצב רוח, לא תוצאה.
שבעה כללים מעשיים לקריאת סקר
- תסתכלו על גודל המדגם לפני שאתם מסתכלים על המנדטים. הסטנדרט בישראל הוא בערך 500 נשאלים. זה מדגם קטן, וכל מה שנובע ממנו נושא טווח רחב.
- טעות הדגימה שבכותרת לא שייכת לאף מפלגה. היא מתייחסת לשאלה שבה הציבור מתחלק חצי-חצי. לכל מפלגה יש טעות משלה, קטנה יותר בנקודות אחוז ככל שהמפלגה קטנה, אבל דרמטית הרבה יותר במשמעות.
- מנדט או שניים בין סקר לסקר זה רעש. אם הכותרת אומרת שמפלגה "עלתה במנדט", לא קרה כלום. תחפשו תזוזה עקבית של שלושה סקרים ומעלה באותו כיוון.
- סביב אחוז החסימה, הסקר לא יודע. מפלגה עם ארבעה או חמישה מנדטים בסקר יכולה בהחלט להיות מחוץ לכנסת. תתייחסו לזה כאל שאלה פתוחה, לא כאל תחזית.
- השוו כל גוף לעצמו. מגמה אצל אותו סוקר שווה יותר מהשוואה בין סוקרים שונים, כי הטיית הבית שלו קבועה פחות או יותר ומתקזזת מעצמה.
- בדקו מי הזמין ומי ביצע. סקר שהזמין ערוץ חדשות וסקר שהזמינה מפלגה הם שני מוצרים שונים, גם אם המכון המבצע זהה. החוק מחייב לגלות את זה.
- ממוצע סקרים עוזר נגד רעש ולא נגד הטיה. אם כל הסוקרים מפספסים את אותה קבוצה, הממוצע יפספס אותה בדיוק באותה מידה, רק בביטחון עצמי גדול יותר.
בשורה התחתונה
סקר בחירות הוא לא תחזית ליום הבחירות אלא צילום מצב עם טווח שגיאה. מפלגה גדולה נעה בטווח של ארבעה מנדטים לכל כיוון, ומפלגה שיושבת על אחוז החסימה עשויה לקבל בין אפס לשבעה. הדבר היחיד ששווה מעקב באמת הוא מגמה עקבית אצל אותו סוקר לאורך כמה שבועות.
ולמה בכלל להתאמץ
אפשר להתייאש ולהחליט שכל הסקרים שטויות. זו תגובה מובנת, אבל היא שגויה ובעיקר לא משתלמת. הסקרים בישראל טועים בעקביות בפרטים ומדויקים למדי במגמות. הם זיהו את עליית הציונות הדתית ב-2022 בזמן אמת, הם התריעו על מרצ חודשים מראש, והם מזהים גם היום שינוי אמיתי במפה: ב-13 ביולי 2026, בסקר של מכון מדגם עם 509 נשאלים, "ישר" עברה לראשונה את הליכוד. שלושה שבועות אחר כך התמונה כבר הייתה תיקו.
מי שקורא כותרת אחת בשבוע ומגיב אליה רגשית באמת נהיה פראייר של המערכת. מי שמסתכל על אותו סוקר לאורך חודש, יודע מה גודל המדגם, ומבין שמפלגה עם חמישה מנדטים היא בעצם שאלה פתוחה, מקבל תמונה שהיא לא רק מדויקת יותר. היא גם הרבה פחות מלחיצה.
