מגיל הגיוס עד המרווח בין חייל לחייל: ספר היסוד שחסר בארון הספרים הצבאי

4 דקות קריאה

רוב מה שנכתב על מלחמה עוסק בשאלה איך לנהל אותה. מעט מאוד נכתב על השאלה שקודמת לה, איך בונים את הכוח שאיתו עושים את זה. מי מגויס, באיזה גיל, מאיפה, מה הוא נושא על גופו, מי מאמן אותו, מה הוא אוכל בשדה, ובאיזה מרווח הוא עומד מן החייל שלידו.

הטקסט שכן עשה את זה, וביסודיות שקשה להאמין לה, נכתב ב-1521.

ארון הספרים הצבאי

ב-16 באוקטובר 2019 הוציא הרמטכ"ל דאז, רב אלוף אביב כוכבי, פקודה שהפכה קריאה מקצועית לחובה. הפרויקט נקרא בצה"ל "פרויקט ספרות חובה", והמסגור שלו הוא "תפיסת הפיקוד כמקצוע". כל שנה מגדיר הרמטכ"ל ספר חובה לקצינים מדרגת סגן אלוף ומעלה, וכל מפקד זרוע מגדיר ספר לכפיפיו.

ולצד זה הוגדר מושג רחב יותר, "ארון הספרים הצבאי", שהוא לפי הניסוח הרשמי אוסף של ספרים "אשר נכון שכל מפקד בצה"ל יקרא במסגרת שירותו הצבאי".

הניסוח של כוכבי עצמו באותו מעמד חד במיוחד: "למידה מתמשכת של אומנות המלחמה, היא שם נרדף למקצועיות, מנהיגות, אחריות ומוסריות". דובר צה"ל פירט אז מה כלול במקצוע: היסטוריה והיסטוריה צבאית, טקטיקה ואסטרטגיה, מנהיגות, פיקוד ושליטה, פסיכולוגיה, לוגיסטיקה וטכנולוגיה.

מה בדיוק יש בספר

"על אמנות המלחמה" בנוי כדיאלוג בשבעה ספרים, ואת החלוקה אפשר לקרוא כתוכנית עבודה:

  • ספר ראשון: הטיעון הכללי, ואחריו הגיוס. את מי מגייסים, מאיזה גיל, ומאיזה מקום.
  • ספר שני: חימוש, ארגון ואימון, לפי הדגם הרומי.
  • ספר שלישי: קרב מופת שלם מתחילתו עד סופו, ואחריו האימון בעת שלום. כאן גם דעה מפחיתה על חשיבות הארטילריה, שהיא אחת הנקודות שבהן מקיאוולי טעה.
  • ספר רביעי: טקטיקה, תחבולות ומצביאות.
  • ספר חמישי: סדר הצעידה, אספקה ומודיעין.
  • ספר שישי: הקמת המחנה ופירוקו, אספקה ורווחת החיילים, ומשפט צבאי.
  • ספר שביעי: ביצורים, מצור, והגנה על עיר ועל מבצר.

המהדורה המקורית, שיצאה בפירנצה ב-16 באוגוסט 1521 אצל יורשי פיליפו ג'ונטה, כללה גם שבעה תרשימים צבאיים, כל אחד מודפס על שני עמודים בגיליונות שבסוף הכרך. אלה אינם קישוטים אלא סכמות של סדר כוחות.

ומה שהופך את הספר למפרט ולא להגות הוא דווקא הפרטים הקטנים. הוא נכנס לגיל הגיוס המועדף ולסיבה שבגללה, למקום שממנו עדיף לגייס, ולמרווח שבין חייל לחייל בשורה. מקיאוולי שאב את המבנה מוֵדֵגֵטיוס, את התחבולות מפרונטינוס, את שיטת הגיוס הרומית ואת המחנה מפוליביוס, ואת פקודות הסדר מאיליאנוס.

מה היה לו על זה להגיד, ולמה הוא התעקש

הטיעון של הספר אינו טכני. מקיאוולי טוען שצבא צריך להיות של אזרחים שחוזרים לעבודתם, ולא של קבלנים שמתפרנסים מן הלחימה, מפני שלמי שהמלחמה היא מקצועו יש אינטרס שהיא לא תיגמר.

וזאת לא הייתה אצלו תיאוריה. בדצמבר 1506 אושרה בפירנצה האורדינאנצה, חוק המיליציה, והוא זה שניהל אותה. באוגוסט 1512 נבקעה פראטו בידי הצבא הספרדי והאפיפיורי, החיל שעמד שם נשבר, הרפובליקה נפלה, והוא הודח מתפקידו ב-7 בנובמבר של אותה שנה. הספר נכתב כשבע שנים אחר כך, בידי אדם שהניסיון שלו נכשל בשטח.

וזה גם החיבור המדיני או ההיסטורי היחיד שלו שראה דפוס בחייו. "הנסיך" יצא ב-1532, חמש שנים אחרי מותו.

מה קיים בעברית בתחום הזה, ומה לא

וכאן מתגלה חור אמיתי במדף. אם מסתכלים על טקסטי היסוד של תורת המלחמה, התמונה בעברית חלקית מאוד.

"על המלחמה" של קלאוזביץ, החיבור המרכזי בתחום כולו, לא תורגם לעברית במלואו. מה שקיים הוא "עקרונות המלחמה" מ-1950, שהוא הטקסט הקצר שכתב ליורש העצר הפרוסי, ו"על המלחמה: מדריך קצר לקלאוזביץ" של רוג'ר אשלי לאונרד מ-1977, שהוא תמצית ופרשנות ולא המקור.

סון דזה קיים בשתי מהדורות עבריות חיות. לידל הארט, פולר, ון קרפלד, לוטוואק ופרידריך הגדול קיימים, כולם בתרגומי מערכות, וכולם בני עשורים.

ו"על אמנות המלחמה" תורגם לעברית פעם אחת, בידי מנחם דורמן, בהוצאת מערכות של צה"ל, בסדרה "ספרי מופת ומחקרים בהיסטוריה צבאית", בתשכ"ה 1964. דורמן גם כתב לו מונוגרפיה נלווית בת 263 עמודים וקרא לה "צבא אזרחים". המהדורה ההיא אזלה מזמן, והיא מופיעה בקטלוגים של ארבעה סוחרי יד שנייה ולא נמצאת במלאי של אף אחד מהם.

ומכאן

הספר יצא כעת בעברית בגרסה דיגיטלית, 133 עמודים, עם 177 הערות מתרגם ועם שבעת התרשימים המקוריים משורטטים מחדש. דף המחבר מרכז את שאר הכתבים של מקיאוולי.

אפשר לחלוק על הספר, ואנשי מקצוע חלקו עליו. הדעה שלו על הארטילריה הייתה שגויה כבר בזמנו, והתיאורים שלו על קרבות חסרי נפגעים נדחו על ידי היסטוריונים. אבל זה הטקסט שבו השאלה "איך בונים צבא" נשאלה לראשונה בשלמותה, וכל מי שכתב עליה אחר כך כתב מתוך דיאלוג איתו.