הרגע שבו הבנתי שאני חייבת משהו אחר
זה קרה אחרי עוד ערב שבו ישבתי במעגל עם אנשים זרים וכולם דיברו על תחושת ההקלה שמגיעה עם הצלילות. חלק מהם אפילו חייכו. אני זוכרת שהסתכלתי על אחת מהן ודמיינתי איך זה מרגיש להיות כמוה, לשבת בשקט בלי לרצות לברוח מעצמי. כשסיימנו את המפגש, במקום ללכת הביתה ישר כמו תמיד, עמדתי רגע בחוץ עם הטלפון ביד. לא היה לי מושג מה אני מחפשת, אבל הגוף שלי ידע שאני לא יכולה להמשיך כמו קודם.
מתישהו, בעבר הרחוק, קראתי כמה מאמרים אקדמיים על מיינדפולנס. אני זוכרת שהיה כתוב באחד מהם שמדיטציה עוזרת לאנשים בהתמודדות עם חרדה, התמכרות ותחושת ריקנות. זה צף פתאום כאילו מישהו לחש לי שזה הזמן לנסות שוב. כתבתי מייל קצר לקבוצת מדיטציה שמבוססת בעיר שלי, מייל מהסוג שלא מצפים לתשובה עליו. ביקשתי שיחת הכוונה, ציינתי שאני בשלבים מוקדמים של החלמה ושהייתי רוצה להתחיל לתרגל. לא ניסיתי לייפות, רק להיות אמיתית.
למחרת כבר חיכתה לי תגובה. מישהי בשם קולין, מתרגלת ותיקה שגם היא במסלול של החלמה, הציעה להיפגש לקפה. פתאום משהו בתוכי זז. הפחד עדיין היה שם, אבל לצידו הופיעה סקרנות. יכול להיות שמישהי כמוני הצליחה למצוא שקט בעזרת מדיטציה? קבעתי איתה בלי לחשוב יותר מדי, העדפתי לא לתת לפחד להסביר לי למה זה רעיון גרוע.
כשהגעתי לבית הקפה, קולין חיכתה לי עם חיוך רגוע ועיניים שמבינות. היא לא נראתה כמו מישהי שחייה היו תמיד קלים. היה בה משהו שמזמין אותך להניח את ההגנות. סיפרתי לה על הפעמים שניסיתי לתרגל מדיטציה וזה פשוט לא תפס. על התחושה שאני תמיד קצת מקולקלת מבפנים. היא הקשיבה, לא שפטה, רק הנהנה ואמרה שגם היא הייתה שם.
הייתה לי הרגשה שלא משנה מה יקרה עם המדיטציה עצמה, הפגישה הזאת כבר שינתה משהו. פעם ראשונה שלא הרגשתי שאני צריכה להוכיח שאני "מתקדמת" או "עובדת על עצמי". רק להיות מי שאני, ברגע הזה, וזה היה יותר ממה שהרשיתי לעצמי הרבה זמן.
להקשיב לעצמי בפעם הראשונה עם עיניים עצומות ולב פתוח
כשהתיישבתי למדיטציה בפעם הראשונה מאז שהפסקתי לשתות, הלב שלי דפק מהר יותר ממה שציפיתי. הייתי לבד בבית, האורות היו מעומעמים, האפליקציה פתוחה מול העיניים והקול של המנחה היה רך ונעים. הוא דיבר על הנשימה, על לשים לב לתחושות בגוף, על לא לשפוט את עצמנו כשאנחנו מוסחים. אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה עד כמה אני לא יודעת מה אני עושה. המוח התרוצץ, הגוף רצה לקום. הרגשתי שזה יותר מדי שקט. יותר מדי אני.
בפגישה הבאה שלי עם קולין סיפרתי לה על זה. חשבתי שהיא תגיד שזה טבעי, או שאולי זה פשוט לא בשבילי. אבל במקום זה, היא סיפרה לי איך אצלה זה היה כמעט בלתי נסבל בהתחלה. איך השקט גרם לה להרגיש חשופה, עירומה בלי ההרגלים הישנים שכיסו עליה. היא הציעה לי לנסות מדיטציות מודרכות קצרות, כאלו שיש בהן חזרתיות מרגיעה, כמו מנטרה או משפט פשוט שמ anchoring אותי מחדש בכל פעם שהמחשבות גולשות.
בחרתי משפט מתוך אחד התרגולים: "אני כאן, ואני נושמת." בהתחלה אמרתי אותו בלב, אחר כך בלחש. זה נשמע כמעט ילדותי, אבל זה עבד. זה הפך להיות חוט הצלה, עוגן שנשאר איתי גם ברגעים של סערה רגשית. פתאום המדיטציה לא נראתה כמו עוד משהו שצריך "להצליח בו", אלא כמו מקום שאפשר להיכנס אליו ולהיות פשוט כמו שאני.
לאט לאט התחלתי להבחין ברגעים קטנים של נוכחות. זה קרה כשהלכתי ברחוב ופתאום שמתי לב לצל של העלים, או כשהקשבתי למישהו בלי לתכנן מה אני עומדת להגיד בתגובה. דברים שפעם היו שקופים הפכו למורגשים. לא כל יום היה כזה, כמובן. לפעמים המדיטציה הרגישה סתמית או אפילו מתסכלת. אבל בפנים ידעתי שמשהו בתוכי נפתח, ושאני מתחילה לפתח מערכת יחסים חדשה עם עצמי.
התרגול לימד אותי שאפשר להקשיב גם כשלא נעים, גם כשבא לברוח. זה לא קרה ביום אחד. אבל ככל ששבתי לשבת, אפילו לחמש דקות, משהו השתנה: הקול שלי בתוכי הפך לפחות שיפוטי. הרגעים שבהם האמנתי שמגיע לי להרגיש טוב יותר נעשו תכופים יותר. המדיטציה הפכה ממטלה לחשמל עדין שמפעיל את כל המערכת מחדש.
ללמוד להישאר גם כשזה לא נעים
היו ימים שחשבתי שאם אני רק אתמיד, המדיטציה תהפוך אותי לרגועה, שלווה, כמעט מוארת. אבל זה לא מה שקרה. מה שכן קרה היה איטי, שקט, כמעט בלתי נראה, ועדיין, משמעותי. מצאתי את עצמי יושבת, נושמת, לפעמים רק שתיים או שלוש דקות, ולא בורחת. לא מהתחושות, לא מהמחשבות, לא מהכאב שבדרך כלל הייתי מכסה באוכל, במסכים, באנשים. עצם זה שנשארתי, זו הייתה ההתקדמות.
היו רגעים קשים במיוחד. לפעמים זה היה זיכרון שצף פתאום, תחושת חרטה או בושה. לפעמים סתם עצב בלי סיבה ברורה. בעבר כל דבר כזה היה מפיל אותי לימים. עכשיו למדתי להיות שם איתו. לא לנתח אותו, לא להתווכח איתו, לא לנסות להחליף אותו במשהו "חיובי". רק לשבת איתו, להרגיש אותו בגוף, ולנשום. לראשונה בחיי התחלתי להאמין שאני לא צריכה לתקן את עצמי כל הזמן כדי להיות ראויה.
בפגישה נוספת עם קולין, היא אמרה לי משפט שנשאר איתי: "התרגול הוא לא כדי להרגיש טוב, הוא כדי ללמוד להיות עם מה שיש." זה הדהד בי עמוק. כל כך הרבה שנים ניסיתי להרגיש רק טוב, רק בשליטה, רק "בסדר". עכשיו נפתח בפניי מרחב שבו גם התחושות הפחות נעימות יכולות להתקיים, בלי שהן ינהלו אותי. וזה שחרור מסוג אחר. שקט יותר, אבל חזק בהרבה.
אחת הפעמים שהכי זכורות לי הייתה כשנכנסתי הביתה אחרי יום מתיש, מותשת רגשית. במקום לגלול בטלפון או לחפש מה לאכול כדי להרגיע את עצמי, פשוט התיישבתי. עצמתי עיניים. לא היה בזה שום קסם. הייתי עייפה, עצובה, לא בטוחה בכלל שזה עוזר. אבל כשפקחתי עיניים אחרי שמונה דקות, הרגשתי שפשוט הייתי עם עצמי כמו שאני, בלי דרמה, בלי מסיכה. וזה, בעיניי, היה ניצחון.
אני לא יושבת כל יום. אני לא תמיד זוכרת לנשום עמוק. אבל אני יודעת עכשיו שלמדתי להישאר. לא בכל מצב, לא לכל רגש, אבל הרבה יותר מבעבר. והיכולת הזאת, להישאר גם כשזה לא נעים, היא מבחינתי אחת המתנות העמוקות ביותר שהמדיטציה נתנה לי. לא פתרון. לא בריחה. פשוט מקום להיות בו.
