ברוב הבתים אחד מבני הזוג מרוויח יותר מהשני, לפעמים הרבה יותר. בהרבה בתים הוא גם זה שמנהל את הכסף: עוקב אחרי החשבון, משלם את החשבונות, ומכריע כשצריך להכריע. רוב האנשים רואים בזה הסדר רגיל, ובצדק. אבל גם אלימות כלכלית נראית מבחוץ בדיוק כך: בית שבו אחד מחליט על הכסף. מה מבדיל בין השניים?
בישראל אין לשאלה הזאת תשובה בחוק. יש לה הצעת חוק שמעולם לא הושלמה, ויש לה כמה מבחנים פשוטים, שאחד מהם נכתב כבר לפני מאה וחמישים שנה.
מה נחשב רגיל
שלמי שמפרנס יש יותר השפעה, זו אינה המצאה של מישהו. הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל, שכתב במאה התשע עשרה ספר שלם נגד שליטת בעלים בנשותיהם, הודה בכך בעצמו: "באופן טבעי יהיה גם קול חזק יותר לצד שמביא את אמצעי המחיה, יהיה אשר יהיה". לדבריו, אי השוויון הזה אינו נובע מדיני הנישואים אלא מן האופן שבו בנויה החברה, והוא יתקיים גם בין בני זוג שווים לגמרי בחוק.
גם חלוקת תפקידים היא דבר רגיל. מיל מתאר את ההסדר הטבעי בין בני זוג כמו בין שותפים בעסק: כל אחד אחראי על תחומו ומחליט בו לבדו, "וכל שינוי של שיטה ושל עיקרון מחייב את הסכמת שניהם". מי שמנהל את החשבון השוטף אינו שואל על כל קנייה בסופר. אבל החלטה גדולה, כמו מיחזור משכנתה או מכירת דירה, אינה שלו לבדו.
שלושה דברים שמבדילים הסדר משליטה
האם אפשר לפתוח את ההסדר מחדש. הסדר הוא דבר שהוסכם, ולכן אפשר לדבר עליו ולשנות אותו. כשמי שמעלה את הנושא משלם על כך מחיר, בצעקות, בעונש או בשתיקה של ימים, זה כבר אינו הסדר. הצעת החוק הממשלתית משנת 2020 הגדירה אלימות כלכלית בדיוק דרך הנקודה הזאת: התנהגות מתמשכת של אדם כלפי בן זוגו, שנעשית תוך הטלת אימה, כפייה או שליטה. לא ויכוח על כסף, ולא החלטה אחת שנויה במחלוקת.
האם לשניהם יש גישה. בהסדר רגיל, גם מי שאינו מנהל את החשבון יודע מה יש בו ויכול להגיע אליו. הצעת החוק מנתה בין סימני האלימות מניעת שימוש בכרטיס אשראי והסתרת נכסים. מיל ניסח את אותו דבר במשפט אחד, על שיתוף רכוש שפועל בכיוון אחד בלבד: "מה ששלי שלך, אבל מה ששלך אינו שלי". לדבריו, לא היה נכנס להסכם כזה עם איש, גם אילו הוא היה הנהנה ממנו.
האם מי שאינו מפרנס יכול להתחיל לפרנס. זה המבחן החד מכולם. יש הבדל בין מי שבחרה, או בחר, להישאר בבית ויכולים לחזור לעבוד מחר, ובין מי שמונעים מהם לעבוד, ללמוד או לפתוח חשבון בנק. הצעת החוק כללה בהגדרה במפורש הערמת קשיים על יציאה לעבודה ועל פתיחת חשבון. מיל שם את הדגש באותו מקום: לא ההשתכרות עצמה היא העיקר, אלא היכולת. "היכולת להשתכר חיונית לכבודה של אישה", הוא כותב. מי שיכול להתפרנס בעצמו נשאר בקשר מפני שהוא רוצה בו.
לא תמיד המפרנס הוא השולט
שלושת המבחנים האלה אינם תלויים בשאלה מי מרוויח יותר. אלימות כלכלית יכולה לפעול גם בכיוון ההפוך: בן זוג שאינו עובד ונוטל לעצמו את המשכורת של מי שעובדת. דברי ההסבר להצעת החוק הזכירו גם מצב שבו נשללת מאדם היכולת להחליט על כספי שכרו שלו, וההצעה כולה נוסחה בלי הבחנה בין גברים לנשים. גם מיל הכיר את המקרה: בעל שכופה על אשתו לעבוד, משאיר את פרנסת המשפחה עליה, ומבלה את זמנו "בשתייה ובבטלה".
מה אומר החוק בישראל
נכון לנובמבר 2026, אין בישראל חוק שמגדיר אלימות כלכלית. הצעת החוק הממשלתית עברה בכנסת בקריאה ראשונה בשנת 2020. היא ביקשה לקבוע שאלימות כלכלית היא עוולה אזרחית, כלומר שאפשר לתבוע בגינה פיצויים, ולהסמיך את בתי המשפט לתת צו שמורה להפסיק אותה. הכנסת התפזרה בדצמבר אותה שנה, והחקיקה נעצרה. בינואר 2026, בדיון בוועדה לקידום מעמד האישה, מסרו נציגי משרד המשפטים ומשרד הרווחה שההצעה נזנחה, ושלא נקבע מועד לחקיקה אחרת.
בהיעדר חוק ייעודי, בתי המשפט נדרשים לתופעה דרך חוקים קיימים, למשל כשהם דנים בחלוקת הרכוש בגירושים.
על היקף התופעה יש נתון רשמי אחד: בסקר הביטחון האישי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דיווחו כשלושה אחוזים מן הנשאלים על אלימות כלכלית, כ-75 אלף איש. ההערכה שנשמעה בכנסת היא שההיקף האמיתי גדול בהרבה.
ולמה יש מי שמתנגדים לחוק
ההתנגדות להצעה נגעה בדיוק לשאלת הגבול. מבקריה טענו שההגדרה רחבה מדי, ושהיא תכניס את בית המשפט לכל ויכוח ביתי על כסף. תומכיה השיבו שההגדרה אינה חלה על התנהגות מקובלת אלא רק על התנהגות מתמשכת שמלווה באימה, בכפייה ובשליטה. הוויכוח הזה לא הוכרע.
מי שמזהים בבית שלהם את הסימנים שתוארו כאן יכולים לפנות למוקד 118 של משרד הרווחה.
הציטוטים של מיל לקוחים מהפרק השני של "שעבוד הנשים", שיצא בעברית בתרגום חדש.